<h1>חדושי המאירי על פסחים</h1>
<h2>דף ב.</h2>
לעולם יכנס אדם בכי טוב [שנאמר וירא אלהים] את האור כי טוב. ופירושו, האור הידוע [שהוא] טוב. והאי דמקדים כניסה ליציאה [דהחשש הוא מפני החשד] ומפני הסכנות, וכשיוצא מעירו אין כאן חשד, שבני עירו מכירין אותו לפי מה שהוא. וכן חשש סכנה אין כאן, [כי יוצא] מעירו ויודע מבואות העיר ומוציאה ומקומות הבטוחים שבה. [ובאותו] ענין אמר בהולך לעיר אחרת שלא יכנס ביום נסעו אלא מבעוד [יום וכן] לא יצא למחרתו או ביום יציאתו אלא משיזרח השמש. אית דמפרשי לה אף בעירו. וקדימת כניסה ליציאה אין בה דקדוק, שכיוצא [בה מצינו] בבור מטפס ועולה [מטפס ויורד] כאור בקר יזרח השמש. והאי אור ודאי שם [דבר הוא, וה"ק כאור שהוא בקר יזרח שמש לצדיקים, כלומר שיצאו במיתתם מאפילת העולם הזה לאור גדול של עולם הבא. ומתרץ. מי כתיב אור בקר, שיהא במשמע שיהו האור והבקר ענין אחד וכפל לשון, וכאור בקר כתיב. ואע"פ שהוא שם דבר, פירושו שיהא אור הבקר, שהוא אור השלם של זריחת השמש, כך זריחת השמש לצדיקים לעתיד לבא. ודימה יציאת נפשו מגופו כשמש הנסתר תחת הארץ ועולה לו ומתחיל באורה גדולה.
<h2>דף ב:</h2>
ו[ב]לילה יהי כגנב אלמא דאור יממא הוא. ונראה דקרא בא לומר [אם באו גנבים] ליטול את ממונם. אשמועינן שאם מצאו בעל הבית [במחתרת, אם ברור] לבעל הבית כאור שהוא בא על עסקי נפשות, כלומר שאם יקום בעל הבית כנגדו [הגנב] הורגו, אף אתה רשאי להקדים להורגו, והיינו דכתיב אין לו דמים. והיינו דקאמר (אם) רוצח הוא וניתן להצילו בנפשו. ואם אין הדבר ברור לו מצד שהוא אוהבו ואינו משער בשום פנים שיצא להורגו, אין לו לבעל הבית להורגו, והיינו דכתיב דמים לו. וכל שהדבר ברור לו באיזו משני אלו, אין בהם הפרש בין איש לאיש, אלא הכל כפי מה שמשער בעל הבית, אם הוא אוהב נאמן שלו אם לאו. הא בסתם בני אדם, כל הנמצא במחתרת הוא בחזקת שהוא בא על עסקי נפשות, חוץ במחתרתו של בן, שהדבר משוער בסתם שאפילו יקום הבן עליו אין אביו הורגו אא"כ נתברר הדבר. ואקשי ליה מדכתיב יקו לאור ואין. ומפרש ליה שצרתו גדולה (ומביאתו) [ומבעיתתו] כלילה, עד שידמה לו כאילו חשכו כוכבים בעדו ושיהא מצפה ליום, ויתאחר בעיניו עד שידמה לו כאילו אינו בא, ואלמא יממא הוא. ותריץ ליה דאור לאו יממא הוא, ואור דהאי קרא נהורא קאמר. וכשם שדימה הצרות לחושך, כך הוא מדמה צאתו מהם לאורה, וקאמר שיהו צרותינו מדאיבות עד (שיקנוה) [שיבקש] רפואה מהם ולא ימצאנה, והדר אקשי ליה מדקאמר דוד אך חושך [ישופני] ולילה אור בעדני, כלומר אני חשבתי כשהייתי נרדף שחשך הצרות ישופני, ר"ל יחשיך עלי, מגזרת נשף, אע"פ ששרשו שוף. והש"י עשה לו נס, שהלילה נעשה לו יום, כלומר שהאיר לי מחשכי. ומדקרי לחשך לילה אף האור קרוי יום. אלמא אור יממא הוא. ותריץ ליה דה"ק דוד אם אמרתי שמרוב חטאי אטרד מן העולם הבא, ושישופני חשך במקום הראוי להאיר, ר"ל בעולם הבא. ונעשה לי נס שאף בעולם הזה שהוא קרוי לילה האיר לי הקב"ה, שמחל לי על אותו עון, ושהכירו שונאי בכך בימי שלמה כשביקש להכניס ארון בבית קדש הקדשים שדבקו שערים זה בזה עד שאמר בעבור דוד עבדך, כדאיתא בפרקא בתרא דמ"ק.
<h2>דף ג.</h2>
לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכתוב וכו'. רוצה לומר שהוסיף בו כדרך המעקם את הדרך שמוסיף בהילוכו. שמונה אותיות כדי שלא להוציא דבר מגונה מפיו כמה שנאמר לנח בענין מבול שיכניס בתיבה מכל הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה. והול"ל הטמאה, שיש בה ה' אותיות כבטהורה. והרי שהוסיף "אשר איננה", שהן שמונה אותיות. ואע"פ שבתורה כתיב לשון טומאה בכמה דוכתי, הנהו משום דמכוין בהרחקתם הוא, אם במאכלות להתרחק מאכילתם ואם בטומאות להתרחק ממגען או מהיסטן [או] אהלן בקצתם. וכל שהוא יכול להזכירם [בלשון] מיאוס, הדבר נאה. אבל טומאות שבמבול, שהוא בא לקרבן, ולהשאיר את מינם בעולם, ראוי היה שלא להזכירם בלשון מגונה. או שמא שאר טומאות שבתורה אין טומאה נאמרת בהם אלא מחמת עצמן, ולא מחמת שום דבר מכוער. אבל אותם שבמבול על אותם שנעבדה בהם עבירה ר"ל שנזדקקו לשאינם מינם, וכדאמרינן בפרק חלק, ומי הוה טמא וטהור בההיא שעתא אלא אותם שלא נעבדה בם עבירה קרי טהורה ואותם שנעבדה בהם עבירה קרי אשר איננה טהורה, ומנא ידעי כל שהתיבה קולטתו בידוע שלא נעבדה בהם עבירה וכל שאינה קולטתו בידוע שנעבדה בהם עבירה. ושמא תאמר אם אין התיבה קולטתו היאך אמר להכניס שם מהם וכדאמרינן ומן הבהמה אשר איננה טהורה דמפרשת לה לאותם שנזקקו לשאינם מינם. ביאור הדברים, לא שנזדקקו לשאינו מינם, אלא שהוכנו בטבעם לכך, ועל שם שטבעם מוכן לכך קורא להם אשר איננה טהורה. וכך פירושו, מן הבהמה הטהורה במינה, כלומר שאין טבעה ומינה [רגילים] בטומאה זו. ואף אותם שהוטבעו במינם ליטמא בטומאה זו, אלא שאותו זוג מיהא נקי. אי נמי איכא לפרושי דה"ק, שהרי עיקם הכתוב וכו', ואע"ג דבכמה דוכתי כתיב לשון טומאה, מ"מ אחר שעדיין לא הזכיר לשון טומאה וטהרה בתורה, נקט לה בלשון מעליא משום פתח דבריך יאיר, שבתחילת דבריו ראוי לחזר אחר לשון מהודר. ושמא תאמר והא הול"ל "אשר לא טהורה", ולא היה מעקם אלא שתי אותיות, לא היה הלשון מתיישב אם לא יאמר "אשר לא טהורה היא", והרי יש כאן שמונה אותיות גם כן, שאף אם הכתיבה עקום הוא, (אע"פ ש)אין שם עיקום (כתיבה) הלשון בשמונה רב אחא אמר י"ו [שנאמרו] כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור. [דהול"ל] כי אמר מקרה הוא טמא הוא, דנמצא דטמא, דהוה צריך למימר, פשיטא שהוא [טמא]. ואע"ג דכתיב אשר תצא... לשון גנאי הוא. א"נ שכל לכוונת מצוה ואזהרה לא הקפידה תורה בכך. אבל מה שנאמר דרך סיפור ראוי לנקות את הלשון עד שלא [ישאר] עליו שום לשון של גנאי.
ואומר ותבחר לשון ערומים וגו' ואומר ודעת וכו' וכ"ת ה"מ בדאורייתא. כלומר שהתורה מתוך שלימותה ודרכי נועם שלה מדקדקת בכך כההיא דמרכב ומושב, אבל רבנן אין דרכם במשנה ובתלמוד לדקדק בכך, ת"ש ותבחר לשון ערומים, והחכמים נקראו ערומים, וכדכתיב לוכד חכמים בערמם. ומדמזהר לאינשי להיותם בוחרים בלשונם ש"מ שאף דרכם של חכמים [בכך]. וכי תימא ה"מ בדרבנן אבל במילי דעלמא לא צריך, ת"ל ודעת שפתי ברור מללו. אפילו במה שאין בו תורה אלא שהוא דעת שפתי במילי דעלמא דברו בלשון נקיה. ובזה מזהירין לעולם יספר אדם בלשון נקיה וכבוד אפילו בדברי' המוניים וסיפורי המאורעות. ואקשינן והא אשכחן לשון רכיבה באשה, כדכתיב ברבקה ונערותיה, ותרכבנה על הגמלים. ומשני דההיא משום ביעתותא דגמל, שהוא גבוה הרבה. וההיא רכיבה כדי שתהא מתאחזת יפה בגמל בידיה וברגליה אין בית מיחוש על [לשון רכיבה]. ומקשינן ממשה ואשתו דכתיב וירכיבם על החמור, התם משם [בניו אורחיה הוא]. [ג':] ואי בעית אימא ביעתותא דליליא ליכא. שהרי ודאי אבוקות היו נושאים עמה. ביעתותא דדוד. שהיה לבה נוקפה ואיבריה מתרעדים. ואי בעית אימא ביעתותא דדוד נמי ליכא. כלומר דאשה כלי זיינה עליה. וכ"ת אכתי רכיבה דאביגיל קשיא לן, דרכיבה דרבקה ודמשה ואשתו ובניו הא תריצנא להו אבל רכיבה דאביגיל קשיא. ותריץ ליה דרכיבה לאו לשון גנאי הוא אלא לשון שאינו של כבוד. ומשום לשון כבוד לא מעקמינן אותיות. אלא (כו' דאי) [כל היכא] דכי הדדי נינהו. כגון מרכב ומושב, מהדרינן אלשון כבוד, אבל כל שהוא צריך לעיקום לא טרחינן כולי האי, הואיל ואינו לשון גנאי. והיינו דקאמר כל דנפישי מהדדי משתעי בלשון קצרה. כדאמרינן לעולם ישנה אדם לתלמידיו בלשון קצרה. שכל דרך קצרה אין השכחה מצויה בו כל כך. ואקשינן ליה והא רוכבת ויושבת כי הדדי נינהו. ותירץ דרכבת כתיב, ותהיה עיקום הכתיבה ואע"פ שאין עיקום תנועה עיקום הוא. ואע"ג דהוה מצי למיכתב יושבת חסר פירש רש"י דכל חסרות ויתירות לדרוש איזה דבר באו, ובא חסרון זה ללמוד היכא דנפישי לישתעי בלשון קצרה. אבל כל שהוא מגונה צריך לעקם כדאמרינן בטומאות דנח ובטומאת קרי. הא שאר טומאות הכתובות בתורה לאו לשון מגונה [הוא] אחר שהוא בא להרחקתן אלא לשון שאינו של כבוד ואין לעקם בו. והיינו דקאמר ומיהו בדאורייתא לאו לשון מגונה. ואיתא דמפרשי, דהיכא דכי הדדי נינהו חזר בלשון כבוד אפילו לתלמידיו, וכל דנפישי מהדדי לתלמידיו מיהא ישנה בלשון קצרה, אבל במילי דעלמא לישתעי בלשון כבוד אף במקום דמאריך. וגבי נח הא לא אשמועינן מידי דמצוה או תורה דהא לא ניתנה תורה עדיין, ומשום הכי היה צריך לעקם. וכן בקרא מקרה הוא וכו'. ופירושא קמא נהיר טפי.
ותנא דבי ר"י לעולם יספר אדם בלשון כבוד שהרי בזב וכו'. ופירוש הדברים, שהזב מטמא מדרס אף בלא מגע במשכב ובמושב, כגון עשר מצעות זו ע"ג זו שנטמאה אף התחתונה אם שכב הזב על העליונה או ישב, והנוגע במשכב ובמושב שלו או הנושאו, טעון כיבוס בגדים. וכדכתיב במושב ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו ורחץ במים, ובמושב היושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יכבס בגדיו ורחץ במים. ומ"מ מרכב שלו רוצה לומר תפוס הנקרא בלשון לעז ארצון. שאילו אותו שלאחריו, הואיל והצלעות מגינות עליו, בכלל מושב הוא. אבל אותו שלפניו נקרא מרכב. ועל אותו תפוס שלפניו וכן בכל אחד משאר כלים הנכללים בכלל כלי מרכב. ועל אותו תפוס שלפניו וכן בכל אחד משאר כלים הנכללים בכלל כלי מרכב, כגון זרו האשקלוני והוא דבר שחובשים בו החמור, ושאר כלים הנזכרים בענין זה במסכת כלים פרק כ"ג, אפילו שכב או ישב עליהן אין הנוגע בהם טעון כיבוס בגדים, אבל הנושאן טעון כיבוס בגדים, וכדכתיב וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב והנושא אותם יכבס בגדיו. וודאי דינים אלו כשם שנאמרו בזב כך הדין בהם בזבה, ונאמרו בה שלשה מקראות, אחד במשכב וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו. ואחד במושב כדכתיב והנוגע בכל כלי אשר תשב עליו יכבס בגדיו. והרי שאתה צריך [לטמא] מרכב שלה. וכתיב ביה ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר היא יושבת עליו בנגעו בו יטמא עד הערב, ולא נקט ביה כיבוס בגדים. ופי' המקרא ואם על המשכב דינו הוא כמו שאמרנו, אבל על הכלי אשר היא יושבת עליו בנגעו בו יטמא עד הערב, ולא יהא טעון כיבוס בגדים. ועל כרחך ישיבה זו מרכב היא, דאילו מושב (אין) [טעון] כיבוס בגדים. והיינו דאמרינן בנגעו בו, איזהו דבר שחלוק בין משאו למגעו הוי אומר זה המרכב. ומשום דרכיבה פיסוק רגלים הוא, ואין לשון פיסוק רגלים כבוד באשה, אפקה בלשון מושב.
<h2>דף ג:</h2>
שויתן הא שמעתא כגדי מסונק. רוצה לומר שהיה לו טורח יתר בלימודה מרוב עומקה ונעשו בה חלושים ועייפים. וכגדי מסונק הוא מלשון גד גדי וסינוק לא, כלומר תתחזק מזלי ולא תהי בך שום חולשה. וכן כגדי מסונק כגדי חלוש ועייף שכוחו מועט. כדבר אחר מסונק. רוצה לומר חזיר קטן, שמרוב מרוצתו נעשה עייף. לא איתשעי רב בהדי היאך. דקאמר כדבר אחר מסונק. מפני שסיפר בלשון גנאי כשהזכירו במקום קדוש ובענין עסק התורה. אמר מובטח אני בזה וכו' לא היה ימים מועטים וכו'. כלומר שנבחר על שהוסיף בלשונו כדי לדבר בלשון טהרה. ואי קשיא לך, הא אמרינן דטומאה לאו לשון מגונה, אע"פ שא"א אינו לשון כבוד, הא אמרינן דבכל לשון שאינו מגונה אע"פ שהוא לשון שאינו של כבוד דכל דנפישי [מהדדי] קצרה עדיפא. מ"מ [שאני הכא] שנצטרף כאן ענין אחר, שלשון טהרה [הלשון] יותר מתוקן, שהרי בזה הוה אתי למיטעי שיהא צריך למסוק בטומאה. [וזה אינו] נכון אלא שאין קפידין בו בטהרה. ועיקר השאלה היתה מאי שנא ענבים אנו [מקפידין] להשתדל בכלים טהורים ובמסיקת הזיתים אין קפידין בכך אלא כפי שיזדמן. אם בענין בצירה אם בענין מסיקה, ענין אחד הוא, אלא [ודאי] כדאמרן. אי נמי על שהיה תלמיד לפני רבו, ונאה הדבר לטרוח בכל הענין. [וסתם] הדבר כאן, ובפ"ק דשבת מפרש לה לטעמא, והוא שאין הפירות [מקבלין מן] כלים טומאה, שאין פירות מקבלים טומאה אא"כ [היה עליהם] משקה. ובבצירה אפשר לפעמים שאדם בוצר בקופה מזופפת שאין היין היוצא מהן הולך לאיבוד, והבעלים דורכים מעט [את] הענבים כדי שיחזיק את הכלי הרבה, ומשקה היוצא הוא יין גמור שיש [בה] דריכה ואף הוא לגת בוצר, ונמצא המשקה מכשיר את הענבים ומתוך כך צריך לכלים טהורים. ואף בהולך לאיבוד כן, מגזירה שמא יבצרנו בקופות מזופפות. ומכל מקום [דוקא] בוצר לגת, הא בוצר לאכילה ודאי לא ניחא ליה, ובבוצר לגת היא שנויה. אבל במסיקה רוצה לומר בזיתים, הרי המשקה היוצא מהם אינו שוה כלום ומיחל בעלמא הוא ואינו קרוי משקין להכשיר אותו שיוצא ע"י כובד ודריכה. והיינו דכתיב מלאתך ודמעך, וקורא הענבים מלאתך שהקליפה מלאה והיין עומד בתוכה בעצמו, ושל זיתים קורא דמעך שמתוך שהמשקה אינו עומד בעצמו אלא מעורב עם האוכל אינו יוצא אלא בכובד כדמע מן העין. ואפילו היה מכשיר, הואיל ואינו משקה חשוב, נוח לו שיתחממו הזיתים בו. והשתא מיהא לא ניחא ליה ואינו מכשיר כלל, ומתוך כך א"צ לטרוח אחר כלים טהורים.
הנהו תלתא כהני וכו'. פירוש היו מתרעמים על חלוקת לחם הפנים שלא הגיע לחלקם ממנו אלא דבר מועט. בדקו אחריו. רוצה לומר אחר זה שאמר כזנב הלטאה. ומצאו בו שמץ פסול. רוצה לומר פיסול של כהונה כגון חלל. ומקשה ליה, הא אין בודקין מן המזבח ולמעלה. כלומר כל שראינוהו ששימש ע"ג המזבח [א"צ] לבקוק בייחוסו אם בא להשיא בתו לכהונה, שלא היו מניחין אותו לשמש [אלא] לאחר בדיקה. וכדקאמרינן במסכת מדות, לשכת הגזית ששם היו יושבים מייחסי כהונה ולויה וכל כהן שבא להתחנך ונמצא פסול בייחוסו לובש שחורים ויוצא, ואם כן היאך אפשר זה משמש ונמצא פסול [בייחוסו]. אלא אימא שחץ פסול. כלומר פסול שלא מצד ייחוסו אלא מגופו, מצד גאותו ותכונות מדותיו, שמתוך כך אינו ראוי לשמש, הואיל ומבזה קדשי שמים. שאני דאיהו ארע אנפשיה. ועשה לב ב"ד נוקף עליו, וחששו שמא לא נבדק [כראוי] וחזרו ובדקו ומצאו בו שמץ פסול מצד ייחוסו. ההוא גוי דהוה סליק ואכל פסחים בירושלים. כלומר שהיה בא לשם בהתנכרות ואמר שישראל הוא, ונותן דמים ונמנה באיזה חבורה על הפסח. ואגב עובדא דלעיל דקאמר בדקו אחריו אייתי להאי עובדא. אנא אכלי משופרי שופרי מיניה. רוצה היה להכעיסו, ובא להודיע שלא עשה אלא להעבירם על מצות כל בן נכר לא יאכל בו. אימא להו דליכליה באליה. דשופרא דידיה באליה נינהו. לגבוה סלקא. כבש אליה שלו קריבה. דגדי עזים אין אליה שלו קריבה. ובא הפסח אף מן העזים. [מ"מ] רוב פסחיהם [מן] הכבשים היו באים. ר' יהודה אמר לי. כלומר, נתיירא שיכירוהו, ואמר אם [טעיתי] על פיו של ר' יהודה בן בתירא טעיתי. מאי האי. דרבי יהודה קא"ל הכי. בדקו אחריו ואשכחו וכו'. והאי דפרישנא להאי עובדא, שמטעה היה אותם לומר [ישראל] אני, משום דאי הוה אמר גר אני אינו נאמן, כדאמרינן בפרק החולץ, יכול מי שאמר גר אני יקבלנו מיד ת"ל אתך במוחזק לך. א"נ ההיא בדמוחזק לן דגוי הוא, אבל בלא מוחזק אף הגר נאמן, במיגו דמצי אמר ישראל אני, אלא דהכי הוה עובדא. דאת בנציבין וכו'. זקן היה ופטור מן הראיה. רב כהנא. פירוש בא ללמד שכמו שצריך להזהר מלשון מגונה, כך צריך להזהר שלא יהא פיו מזומן לבשורה של פורענות. ואף אם שואלין אותו לא ישיבם אלא שיגמגם בדבר עד שיכירו האמת מתוך דבריו. זיל בדקיה מאי דיניה. כלומר מה ענינו ואחריתו. אהדריה לקרעיה לאחוריה. כלומר כשיבא לפניהם לא יכירו על מיתתו. והוה בכי. ומתוך כך שאלוהו אי נח נפשיה. וקאמר לא קאמינא וכו' מוציא דבה הוא כסיל. שיטפא דלישנא הוא לומר שכל המזמין עצמו לבשר את הפורענות הוצאת דבה היא. נפוק לקרייתא. פירוש לכפרים לבדוק ב[תבואתם]. שעורים נעשו יפות. כלומר שנתקלקלו החטים, ולא רצה להשיב על הקלקלה, ואמר שהשעורים נעשו יפות, שיבינו מתוך דבריו שהחטים נתקלקלו. בא [ובשר] לחמורים ולסוסים. שהשעורים והתבן לסוסים ולרכש. ביזוהו על שהשיב על מה שאינו מאכל אדם. והול"ל אשתקד נעשו יפות, או עדשים נעשו יפות.
<h2>דף ד.</h2>
[רב בר וכו'] רב בנו של אייבו ור' חייא היה אחיו של אייבו, כדאמרינן בסנהדרין אייבו וחנא ושילת ור' חייא כולהו בני רב אחא מכפרי, שנשא רב אחא אשה והוליד רב אחא מאותה אשה, ונמצא שהיה רב בן אחיו של רבי חייא ובן אחותו. והוא שרב אחא אביו של אייבו הלך ונשא אשה שהיתה לה בת מאיש אחר, ונשא אייבו את בתה, והוליד רב אחא מאותה אשה ר' חייא. ונמצא רבי חייא אחיו של אייבו מצד האב ואחיה של אשתו מצד האם, ואייבו הוליד את רב מאותה הבת, ונמצא רב בן אחיו ובן אחותו. וכי סליק רב מבבל לארץ ישראל שאלו רבי חייא על אייבו שהיה אחיו ואביו של רב דרך שאלה אייבו קיים. ולא השיב על הקלקלה ואמר לו דרך תימה אימא קיימת, כלומר הא היאך אתה שואל על אחיך ואי אתה שואל על אחותך. ואף הוא קבל את דבריו ושאלו אמך קיימת. ולא גרסינן הכא אימא, אלא אמך. ואמר לו דרך תימה אייבו קיים, כלומר מאחר ששאלת על האב לא היה לך לזוז משם עד שתדע אם הוא קיים. והבין מתוך דבריו ששניהם מתו. וא"ל לשמעיה חלוץ לי מנעלי והולך כלי אחרי לבית המרחץ ש"מ תלת. חדא דאבל אסור בנעילת הסנדל, ואידך דשמועה רחוקה דהיינו בתר שלשים אינה נוהגת אלא יום אחד, ואידך דמקצת היום ככולו. כלומר מדקאמר ליה [הולך כלי אחרי] לבית המרחץ לאלתר, ואי לאו דמקצת היום ככולו הא כולא יומא מיתסר ברחיצה. וקשיא לן מדמוכח מדקאמר לבית המרחץ דמקצת היום ככולו כדפירשנו, ליפשוט מינה נמי דאסור ברחיצה. ואי משום דבדוכתא אחריתא חזינן לה מקראי, הא איסור נעילת הסנדל נמי חזינן לה התם. משום הכי פירש הרב ר' משה בר יהודה ז"ל דהולך כלי אחרי לאו אכלי מרחץ קאמר, אלא אמנעלים גופייהו, כלומר חלוץ מנעלי והביאם אחרי לבית המרחץ לנעלם תכף שאצא משם. אבל מרחיצה גופה לא מוכח, דאם כן ליפשוט מינה ארבע. אלא מרחיצה לא דייק מידי, דדילמא משום דאבל מותר ברחיצה הוא. והרב בדרשי ז"ל תירץ דמרחיצה דייק לה כפשטא דשמעתא. ואי אמרת ליפשוט מינה נמי דאבל אסור ברחיצה, ההיא לא איצטריכא, דההיא קא חזינן לה ממתיניתן בפרק היה קורא, ברבן גמליאל דקאמר רחץ לילה ראשון שמתה אשתו ואמרו לו תלמידיו למדתנו רבנו אבל אסור ברחיצה אמר להם איני כשאר בני אדם איסתניס אני. אבל נעילת הסנדל לא אשכחן לה במתניתין מה היה בימי התנאים. ודילמא אסמכתא דקרא לא הוו סמכי עלה בההיא שעתא. ואית דגרסי הכא "אבא קיים", שרבי חייא שאל על אביו דהיינו רב אחא, ומוכחי מינה דשמועה רחוקה אפילו מאב ואם אינה נוהגת אלא יום אחד. ומ"מ גירסא שלנו נכונה יותר, וליכא למישמע מינה דשמועה רחוקה דאב ואם. וכבר ברירנא לה במסכת מועד קטן כן. וכן יש קורין אימא קיימא בניחותא כלומר שהיה משיבו על מה שאינו שואלו כדי שיבין האמת מתוך דבריו. וקשה לומר שיהא רב מוציא שקר מפיו מהאי טעמא.
דיינו דינאי. פירוש בכל משא ומתן שהיה לו עם אדם היה אומר תמיד נלך לדיינים, ואינו נשמע לשום אדם אלא על פי הדיין, כך פירש רש"י. ויש לתמוה מה היה ראוי מתוך כך לחושדו כדי לבדוק אחריו. ושמא לא לצורך שום חשש אלא שהיו אומרים עליו כך והשתדלו לחקור על סברתם אם היתה נכונה. ומכל מקום בתשובות הגאונים ראיתי שהיה אומר כך דרך לחש והשבעה המונית, שיהו כל דבריו מחוורים בלי שום [ספק] ושהוא סבור לילך בהשבעה זו לפני הדיין בטוח לזכות בדיניו. וזהו סרך עבודה זרה. והביאוה ממה שאמרו במסכת שבת לפי גרסתם, דיינו דינאי יש בו משום דרכי האמורי רבי יהודה אומר אין דן אלא עבודה זרה שנאמר הנשבעים באשמת שומרון ואמרו חי אלהיך דן, כלומר ואיכא [חשש] טפי מדרכי האמורי. ומתוך כך בדקו אחריו ומצאו דמצד ייחוסו בא לו כך. ומכל מקום יש גורסין שם, דנו דַנַאַי, כלומר התחזקו חביותי, והוא נאמר דרך לחש שלא יתקלקל היין, והלשון מלשון בי דנא. ורבי יהודה אומר אין דן אלא עבודה זרה, כלומר שהוא משביעם בשם עבודה זרה, שהוא דומה לה בלשון, כלומר שיהא כחה של עבודה דרה האמורה בדן שולטת עליהן ומשמרתן. ראשון לציון. פירוש אותו שהיה ראשון לציון, דהיינו דוד.
<h2>דף טז:</h2>
הן ישא איש וכו'. פירוש חגי הנביא כשהתנבא להם [בזמן] בית שני היה בודק את הכהנים אם היו בקיאים בהלכות קדשים, ושאל להם הן ישא איש בשר קדש רוצה לומר בשר הטמא כגון שרץ בכנף בגדו ונגע אל הלחם [וכו']. ודאי לאו משום בגד אתי עלה, דאי הכי מאי איריא כנף, כוליה בגד טמא. אלא שהשרץ עצמו נגע באוכלים. ואדאדכר לחם ונזיד ויין ושמן [אדכר] דשרץ נגע בכולהו הני. דמה לי נגע בחד מה לי נגע בארבע. אלא ודאי מדרגות הטומאה הוא מזכיר. והוא שהשרץ שהוא אב הטומאה נגע בלחם, והרי הלחם ראשון. והלחם בתבשיל ונעשה שני. והתבשיל ביין ונעשה שלישי. והיין בשמן ונעשה רביעי. ושאלתו על זה הרביעי אם טמא אם לאו. ויענו הכהנים ויאמרו לא, כלומר לא שהרי רביעי בקדש פסול.
<h2>דף יז.</h2>
אלא חמשא לשמואל מנליה. כלומר מאי דכתיב בקרא מוכח דחמשה בקדש בעא מינייהו. מי כתיב ונגע כנפו וכו'. דלשתמע דשרץ עצמו נגע בלחם דליהוי לחם ראשון. בכנפו כתיב. שהלחם נגע בכנף, וה"ל לחם שני, ונזיד שלישי, ויין רביעי, ושמן חמישי. ת"ש. דקאי בעי להו בתר הכי אם נגע טמא נפש בכל אלה היטמא, ואמרו יטמא, וטמא נפש היינו טמא מת דהוא אב הטומאה, ונמצא לחם ראשון וכו' ושמן רביעי. בשלמא לשמואל. מדבהאי לא אישתבוש בהאי נמי לא אישתבוש, דהיכי לישתבוש למימר חדא דרביעי בקדש טהור ובאידך דטמא. אלא ודאי הא דאמרי טהור בחמישי בקדש היתה. בקיאין הן בטומאת מת וכו'. והיו סבורים שאין שלישי עושה רביעי לא בטומאת מת. רבינא אמר וכו' והכא שלישי. דהאי דטמא נפש, שלישי בקדש בעא מינייהו, וטמא נפש לאו טמא מתהוא כדפרישית, אלא מת גופיה, כלומר טומאת נפש דהוי לה אבי אבות, ולחם אב הטומאה, ונזיד ראשון, יין שני, ושמן שלישי. ויען חגי ויאמר כן העם הזה. כך יקלקלו מעשיהם בכל טומאות, ונמצא שכל מה שיקריבו טמא. אלא לשמואל. דאמר לא אישתבוש בהאי [אמאי] מחרף להו. וקא דחי דאיתמוהי קא מתמה, כלומר אפשר שכל מה שיקריבו שיהא טמא והלא בקיאין הן. ודחי ליה דהא וכן כתיב, וכן לאו תמיהא משמע. ומשני דהכי קאמר כמו שדבר זה טמא כך יהיו מעשיהם טמאים, כלומר שהתנבא עליהם שיקלקלו מעשיהם בשאר עבירות.
[והרשב"א ז"ל. פיר"ש מי כתיב ונגע בכנפו, דהיינו שרץ עצמו. הא כנפו קאמר, ולא בשרץ. וקשה לפירושו, לשמואל דמקשינן היכי משכחת ליה, למה לי לדחוקי נפשין דמה שנגע בגופו, הוה ליה לתרוצי בכנפו קאמר ולא בשרץ. ועוד דפירש לשמואל לחם נעשה אב הטומאה כשנגע במת עצמו, ואילו בפרק המפלת אמרינן דכל דבר שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה. ומיהו בהא איכא לדחוקי נפשין הא דאמרינן אינו נעשה אב הטומאה היינו דוקא לטמא אדם וכלים, אבל לאוכלין ומשקין נעשה אב הטומאה. לכך פירש ר"ת ז"ל דשרץ נגע בכנף ונעשה ראשון, וכנף נגע אל הלחם או אל הנזיד, וחד מהנך אל היין או אל השמן, הרי ג', וחד מהנך אל כל מאכל הרי ד'. הכי סדרא, שרץ בכנף, וכנף באוכל, ואוכל במשקה, או משקה באוכל. דלא בעי למנקט טומאה שתעשה כיוצא בה. ולפי שיטה זו אי אפשר לקיים הגרסא שכתוב בקצת נסחאות, בשלמא לרב היינו דכתיב ארבעה, לחם, ונזיד, ויין, ושמן, אלא לשמואל חמשה מנליה. אלא הכי גרסינן בשלמא לרב היינו דמשכחת ארבעה אלא לשמואל חמשה מנליה. ומה ששאל להם אם יגע טמא נפש בכל אלה הוא שנגע טמא מת שהוא אב הטומאה בלחם או בנזיד, עשאן ראשון. והלחם או הנזיד ביין או בשמן, ועשאן שני. והיין או השמן בכל מאכל, ועשאו שלישי. ומקשינן מינה לרב דמאי שנא הכא דאישתבוש ומאי שנא התם דלא אישתבוש. דקא סלקא דעתין דהכי הוה להו למידע דרביעי בקדש כשלישי בקדש. ורבינא אמר התם רביעי בקדש והכא שלישי. ובקיאין היו בשלישי ולא ברביעי, שהשלישי למדנו מן התורה ורביעי מקל וחומר ע"כ].
<h2>דף לט.</h2>
מה מרור זה וכו'. אע"פ שהמרור אינו שם פרטי לחזרת, מ"מ מדקאמר הכי. אחזרת קאמר, דאין לך בכל העשבין המרים שיהא תחלתו רך כחזרת. וקרי ליה מרור על שם שהואום המין. והוא הנזכר בתורה. ועל הקלח קאמר דתחלתו רך וסופו מתקשה כעץ וכו'. שבתחלה אמרו במיטב הארץ הושב את אחיך ולבסוף אמרו וימררו את חייהם. ואיתא דמפרשי שעבדו בהם בשכר.
<h2>דף מט.</h2>
[אין זווגן עולה יפה. אבת כהן לישראל קאי. מדכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר וסמיך ליה ובת כהן כי תהיה אלמנה וגו'. או קוברה. פירוש קודם זמן. ואבת ת"ח לע"ה נמי קאי. מביאתו לידי עניות. שאינו מכבדה כראוי, ונענש עליה. לא ניחא ליה לזרעיה דאהרן וכו'. זה היה דרך ניחוש על שאירע לו כך תיכף לנישואיה. וכבר אמרו בית אשה ותינוק אע"פ שאין ניחוש יש סימן. ומחריב את ביתו. פירוש שהוצרך למכור או לצאת מביתו ולשוט בעולם. בר מך רבע. כלומר מך מלשון מוכין כלומר שמקפל בגדו ורובץ עליו וישן. ודומה לו בר חמרא מוך שקיך וכו' האמור במסכת תענית. ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח. אם אינו יכול לישא אלא במכירת כל מה שיש לו יעשה שאם מת או גולה מובטח לו וכו'. כי היא יודעת בטיב ת"ח ומנהגת בניה בהנהגה הראויה. לכך לא ישא אלא בת ת"ח וכו'. ענבי הגפן בענבי הגפן. שדרך הכורמים להרכיב הגפן בגפן אחרת ובמעולה הימנה.
<h2>דף מט:</h2>
לא מצא. כלומר שאי אפשר לו. בת ראשי כנסיות. שמתעסקים בצרכי הציבור. שהן שקץ ונשותיהן שרץ. כלומר שנפשם מטומאה מכל מיני טומאה. ע"ה אסור לאכול בשר וכו'. כלומר במקום שאין שם מי שיהא סומך עליו שכמה ספקות מזדמנות בשחיטה ובטריפות ובמליחת בשר ובתערובת אוכלים, והוא אינו יודע היאך הדין בהן. ואנשכנו כחמור. כלומר שנשיכתו גדולה ושובר עצם. מכה ובועל. כלומר שאינו בר בושת כלל. אלמלא שאנו צריכין להם. כלומר להמצאת שכר מזונם ולעזרתם, הורגים היו אותנו לרוב קנאתם. כאילו בועל ארוסתו בפניו. כלומר שמביישו. והכוונה שהתורה אף לעם הארץ היתה ראויה אילו השתדל בה, וכשהוא שונה אותה בפניו מתבייש. אע"פ שהוא ראוי להתבייש, אין ת"ח ראוי לבייש. ונשותיהן יותר מהן. שהנשים מקנאות יותר. שנה ופירש יותר מכולם. שהוא יודע מהו ע"ה בפני ת"ח. ו' דברים נאמרו בעם הארץ. פירש הרי"ף ז"ל דהכא בדליתיה לא במקרא ולא במשנה ולא במצות ולא בדרך ארץ. ונ"ל סעד לדבריו, משום דדבר הלמד מענינו הוא וכדקאמר מותר לנחרו, וע"ה כי האי ודאי פסול לעדות, וכדאמרינן בפ"ק דקידושין כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בד"א אינו מן היישוב, וא"ר יוחנן ופסול לעדות. והא דקאמר אין מוסרין לו עדות ואין מקבלין ממנו עדות, שמאחר שהוא פסול לעדות אין מקבלים את עדותו, ואפילו בדיעבד. וקשיא אי הכי [אמאי] איצטריך ואין מוסרין לכתחלה. ונ"ל לפרש דאין מוסרין לו עדות, אקבלת עדות קאי, כלומר שאין ממנין אותו אחד מג' לקבלת עדות. דס"ד אמינא אע"ג דלא [כשר] לעדות משום דחשיד אגניבה וגזילה ושאר עבירות, אבל קבלת עדות היא בבי תלתא ואין אחד מצוי לחטוא עם שנים לישתרי, קמ"ל דאין קבלת עדותו קבלה. ואין מוסרין לו עדות. להיות בג' לקבלו. ואין מקבלין את עדותו. להעיד בשום דבר, שחשוד הוא בהרבה עבירות ופסול הוא לעדות לגמרי. ואין מגלין לו את הסוד. אע"פ שאין בו אצלו היזק או תועלת, שחשוד הוא להיותו כונתו להזיק אף במה שאין בו תועלת. ואין ממנין אותו אפוטרופוס. שהרי חשוד הוא על הגניבה ועל הגזל. וכן מטעם זה אין מוסרין לו קופה של צדקה. וה"ה שאין ממנין אותו פרנס על הציבור, והרי זו בכללן. ואין מתלוין עמו בדרך. מפני שהוא חשוד על ש"ד ועל העברות.
<h2>דף נ.</h2>
והיה ביום ההוא וכו'. פרשה זו היא שנאמרה בנבואת [זכריה] בן עידוא על זמן ביאת המשיח. אור יקרות. מורה על חשיבות וגדולה. וקפאון. מורה על קלות, והפך חשיבות. והוא דורש וי"ו של קפאון... אבל. כלומר לא יהיה האור כמו שהוא עכשיו, אבל שיהיה האור המאיר עכשיו קל באותו זמן. ולעולם הבא המצוי כאן, פירושו ימות המשיח, על דרך [ואור] החמה יהיה שבעתים. נגעים ואהלות שיקרות בעולם הזה קפויים לעולם הבא. [נראה] שגם זה לימות המשיח, כלומר שכל דבר סתום יהיה אז גלוי לשעתו. [או] מצד שלא יצטרכו להם, כי יעדרו החלאים המגונים כאמרו הנער בן מאה ימות. ואנן היכי איתינן. פירוש ואנו תלמידי חכמים על איזה ערך ועל איזה מעלה. הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. הורה על [מי] שמוסר עצמו לקדושת השם שהיא מדרגה גדולה בגמול. אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. כלומר אחר שהשלים עצמו, שזה אמנם תכלית [ד]בר ופרי עץ חיים. הרוגי לוד וכו'. נאמר בהגדה ששני אחים היו ופעם אחת נהרגה בת מלך והעלילו על כל ישראל שביניהם על הריגתה. ובאו אלו ואמרו שהם הרגוה, והטילו העונש על עצמם כדי להציל את כל ישראל.
והיה ביום ההוא יהיה על מצילות וגו'. דורש על כמו עד. על דרך והוא ינהגנו על-מות שהוא לקצת הפירושים כמו עד מות. וכן על המעברים כמו עד המעברות. ואמר שהש"י יוסיף על תחום ירושלים להיות חוץ לתחומה קודש כמוה עד מצילות הסוס. ודורש מצילות לשון צל. כלומר עד שעה שהסוס רץ מתחלת היום עד שהוא מיצל תחתיו, דהיינו עד חצי היום, שהחמה באמצע הרקיע. וצל כל אדם ובהמה תחת עצמו. ור"א דריש מצילות מלשון מצלתים, ואמר אף מצילות העשויות לקשקש כדי לצהלו ולשמחו יהא עליהם שם קודש, כלומר שיקדישום לשמים. ורבי יוחנן אמר דהאי מילתא זוטרתא היא, אלא כל ביזה [שבוזזים] עד שעה שהוא רץ ומיצל יהא קודש. כלומר שיהיו הם בוזזים כל היום והם מקדישים כל מה שביזזו עד חצי היום ומשאירים לעצמם מה שבוזזים מחצי היום ולמעלה. והיינו דכתיב והיה הסירות. כלומר שאף הם יהו כסף כמזרקים. שהביזה תהיה גדולה ומספקת לכך. אלא להני תרתי מאי והיה הסירות. דאפילו למ"ד כל מצילות וכו' היאך מספיקין לכך. ומתרץ דמילתא אחריתא היא, כלומר שאף מצד אחר מתעשרים ומתנדבים עד שיהו הסירות כמזרקים. אין כאן עוני. כלומר שכולם יהיו מסתפקין בריוח בלא עמל. אילימא כנעני ממש. כלומר שהוא מזרעו של כנען. אלא לעולם סוחר ומ"מ ישראל היה. לעוה"ב כולו הטוב והמטיב. כלומר שלא יהו הצרות מצויות. וזהו אחר שלא תהא שם ברכה (הפך חברתה) [על הפך הברכה], ולא תהא שם ברכה אלא על הטובה. נכתב ביו"ד ה"א. כענין כי מלאה הארץ דעה את י"י. וכל עולם הבא הנזכר כאן פירושו ימות (עוה"ב) [המשיח]. היינו דכתיב ולא יהיה כנעני עוד. שלא יצטרכו להיות סוחרים, שהביזה יתירה ומספיקתם.
<h2>דף נ:</h2>
עושין לשמה נאמר מעל שמים, כלומר שהוא ראוי להיותו למעלה מן המזל שלא תהא מערכת הכוכבים שולטת עליו. אבל העושה שלא לשמה עד שמים, שהוא ראוי לגמול אבל לא לשנות המערכה בשבילו. והיינו הא דאמר רב יהודה לעולם יעסוק אדם בתורה. ומ"מ דוקא בעושה שלא לשמה אלא שמ"מ אינו מתכוין בה לרעה, כענין האמור בנשי דמחוזא. אבל כל שמתכוין בה לרעה כגון להתגאות ולהתגדל על שכיניו זו ודאי מגונה. ולא דיו שאינו נגמל אלא שהוא נענש. ועל זו אמרו כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא וכן כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות. וי"מ דלעולם יעסוק אדם וכו' שכשהוא מתחיל בה אינו מתכוין בה אלא שלא לשמה, ואפשר שקרוב הדבר שמתוך כך יבוא להתעסק בה לשמה, אבל כל שנמשך בה כל ימיו לעסוק בה שלא לשמה נוח לו שלא נברא.
המצפה לשכר אשתו וריחים. פירוש שהיא מלאכה נבזית ובמעט ריוח. מתקלתא. שאינה בקיאה במלאכת יד לעשות בתוך ביתה, אלא הולכת עם המאזנים מבית לבית לכל הצריכים לשקול, ונותנין לה דבר מועט בשכרה. וזהו ביזוי גדול ושכר מועט. אגרתא. שכירות, שמשכיר ריחים של יד לזה ולזה. והוא דבר מועט. ומתוך כך אינו רואה באלו סימן ברכה. אבל עבדא ומזבנא. רוצה לומר באשה שעושה מלאכתה בביתה ואחר כך מכרה, שבח הוא ולנטפל עמה דכתיב סדין עשתה ותמכור וחגור נתנה לכנעני. ובאשת חיל כתיב. וכן באיש, אם קונה ריחים הרבה או סחורות וכיוצא בהם ומוכר דרך סחורה, שבח גדול הוא לו. כיון דנפיש אפחזייהו. רוצה לומר נפח שלהם. והכוונה שהם המייה גדולה בריוח מועט, ומתוך המייה שלהם שלטא בהו עינא. תגרי סימטא. שמוכרים סחורותיהם במבואות הסמוכים לרשות הרבים, ויש בה המייה ופירסום. וכל שכן אם מוכר בשווקים וברחובות. שלא ניתן לימכר בשוק (אבל) [אלא] סחורות ומכירות הגסות. [אבל סחורות קטנות] אין לעשות בהן, אלא במקום חשאי. ומתוך כך העושה בהם אינו רואה סימן ברכה. וכל שכן המשתכר בדבר שיש בו נדנוד עבירה, כגון מגדלי בהמה דקה, ורוצה לומר ביישוב, שנמצאו מזיקות בשדות אחרות. וקוצצי אילנות טובות. למכור עציהם, ואע"פ שאין להן בעלים. וכן נותן עיניו בחלק טוב, כלומר שמקפידין על חלק יפה כשחולקין עם שותפיהם, אינו רואה סימן ברכה. תווהי בהו אינשי. כלומר מתמיהים עליהם בכך וצעקתם רבה, ואל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך. ומעות יתומים. שקיבלם למחצית שכר. מפני שמשתכר במעותיהם יותר מדאי, ואינהו לאו בני מחילה נינהו. ומעות הבאות ממדינת הים. פירוש מפני שמוסר עצמו לסכנות, ולאו כל שעתא ושעתא מתרחש ניסא.
שכר סופרים. משום דלא עבדי לשמה אלא מתוך הריוח ואם מתעשרים נמנעים. והיינו דקאמר כ"ד תעניות וכו' דאילמלי יתעשרו אינם כותבים, אלמא שאין כתיבתם לשם מצוה. ונ"ל דעשרים וארבעה תעניות כנגד כ"ד ספרים שניתנו ליכתב. ותגריהן. הלוקחים מהם למכרם אחד אחד. וכל העוסקים במלאכת שמים. שכל אלו מילי דשמיא וצריך לעשותם לשם מצוה כדי להיות הדברים מזומנים לצריכים להם אע"פ שנותן ממון, הואיל ועיקר כונתם למצוה הרי רואים סימן ברכה ועושין. [בני] ביישן נהוג דלא אזלי. פירוש, פרישנא לעיל דאין שום מנהג אא"כ הוא נתלה ב[ענין] איסור, הן של תורה הן של סופרים. ואיסור זה הוא מחמת מה שאמרו בפ"ק דשבת [י"ט ע"א] אין מפליגין בספינה יותר משלשה ימים קודם לשבת. מצור לצידון אפילו בערב שבת מותר. כלומר מפני שאין ביניהם אלא שיעור מועט. ויום השוק של צידון היה בערב שבת, והיו צריכין לילך לשם לשוק, מתוך ששיעורו מועט לא חששו. ובני ביישן קיבלו עלייהו מתורת מנהג שלא לילך לשם שלא יבוא להתרשל בצרכי שבת. אתו בנייהו לקמיה דרבי יוחנן א"ל אבהתהין הוה אפשר להו. שהיו עשירים ולא היו מקפידין על ביטול הריוח. אנן וכו'. אמר להו כבר קבילו וכו'. כלומר מסתמא עליהם ועל זרעם קבלו. וכתיב שמע בני וכו' וכתיב ביה ואל תטוש תורת אמך. דהיינו המנהגות, כדדריש בירושלמי אל תבוז כי זקנה אמך, אלו המנהגות.
<h2>דף נג.</h2>
מקולסין. צלויים כשהם שלימים, ותולין כרעיהם וקרסוליהם וקרביהם סביבותם בשפוד. ועל שם כך קורהו מקולס, שהוא לשון מזויין. כדמתרגמינן וכובע נחושת על ראשו וקולסא דנחשא. קדשים ס"ד. מאי קרוב להאכיל קדשים איכא, היאך יכולים להיות קדשים ואין אדם מקדישו. אימא כעין קדשים. והכי שלחו ליה, שאתה מאכיל לישראל כעין קדשים, והרואה יאמר הוקדשו לפסח. [נ"ג:] בעל אגרופין. תקיף ואלם. ומתוך תוקפו הוא שכיבדוהו בכך ולא משום חכמה וחסידות. מטיל מלאי לכיס של ת"ח. פירוש מזמין להם סחורה להשתכר בה, כדי להמציא להם ריוח להיות פרנסתם דרך כבוד.
<h2>דף נג:</h2>
אין מברכין על האור אלא במו"ש. וא"ת היה לנו לברך ברכת האור בכל לילה כברכת מאורות שבכל יום. [וי"ל] אינו דומה, שהמאורות אין אדם יכול להשתמש בהם בלילה כלל והרי יש בין כל בוקר ובוקר הפסק מוחלט. אבל אור הנר אין בין לילה ללילה הפסק מוחלט שאף ביום משתמשים באש ובאור שבו. אבל מוצאי שבת [י]ש בשבת הפסק תשמישו במוחלט [לפיכך] (היה) ראוי לברך עליו במוצאי שבת. באר. בארה של מרים. והוא הסלע שהוציא מים שלא מדרך הטבע, ועגול כמין כברה, ומתגלגל עמהם בכל מקום שהולכים במדבר כל מ' שנה עד שמתה מרים. ואחר כך נסתלק, כדכתיב בפרשת זאת חוקת, ותמת שם מרים ולא היה מים לעדה. משום הכי קרי לה בארה. מן. שבא להם ע"י משה בדרך מופת ג"כ. והקשת. להודיע להם שנתחייבו כליה, וברחמים מעמידם. כתב. הלשון. מכתב. צורת האותיות. ושניהם דברים שהם הסכמיים ולא טבעיים. לוחות. הם ענין התורה. מערה. שעמד בה משה ואליהו בנקרת הצור. מורה על השלימות, והוא הענין באליהו שנאמר בו וילך עד חורב ויבא שם אל המערה. ופתיחת פי האתון. רומז אל שלימות האמת, ורמז על האמת בהעמדתה. ופתיחת פי הארץ. לבלוע את הרשעים להודעת דרך עונש. האור. שהוא הכרחי למלאכות. והפרד. שלא היה מציאותו טבעי. אדרבה יוצא קצת מדרך הטבע עד שחכמי הטבע כתבו שאי אפשר להוליד ממין בשאינו מינו. ומציאות הפרד מצד הדמיון איזה חלק שבמין החמור והסוס שהוא שוה להם בכלי ההולדה. וכן מכלב וזאב יוצא מין אחד נודע להם. ואעפ"כ הטבע מכיר בשגגתו וחוזר לאחוריו, והוא שאין מינין אלו מולידים כלל. ולרוב צרכה בהנהגת העבודה הוצרכה להזדמן להן תיכף שתתעבדו למלאכות. והאיל. פירוש אילו של יצחק. והכוונה שאלמלא הוא היה יצחק מת בלא בנים ונחסרה האומה שעליה היתה כוונת הבריאה. והשמיר. רמז למלאכת המקדש רמז לתכלית הכוונה. הצבת. שהיא תחילה למלאכות. יעשנה בדפוס. פירוש המקשה לא הבין את דבריו, והקשהו כפי הבנתו. ואף הוא ענהו כחכמתו. אור הגיהנם בע"ש. כלומר עם הבריאה היתה הכוונה בשלימות, ובעונש העדרו.
<h2>דף נד.</h2>
עשרה דברים נבראו בע"ש בין השמשות. פירוש יש באלו המנויין כאן דברים נחלקים לשני חלקים. אחד שהם דברים (שאמונתם) [שקיומם] הכרחית לסדר מציאות הדת והאמונה. והשני דברים הכרחיים לצורך מציאות המלאכות. (ודלמא) ובין השמשות דומה שתיכף שנתיישב העולם הוצרך לכל זה. ושבעה דברים שאמרו עליהם שנבראו קודם שנברא העולם, ענינו שהם תכלית כוונת הבריאה באשר הם השלימות או הכרח לשלימות, והעדרו בהעדרם.
<h2>דף נד:</h2>
בגדיו של אדם הראשון. הוא מהכרח הדברים הצריכים לשעתם. עומק הדין. פירוש לעתיד. דין הוא שיעלה במחשבה. דאם לא כן לא היה אדם יכול לעמוד, שאם לא יסריח היה מעמידו [זמן] הרבה לבכות עליו, ואם לא ישתכח יהא דואג עליו תמיד. שתירקב. דאל"כ היו מכניסות אותה באוצרות ומתייקרת. אף על המטבע שיצא. כלומר שיהא מטבע נעשה להוצאה. שבזה הכסף מתדקדק ולוקחים דברים הרבה בפרוטות.
<h2>דף נו.</h2>
כורכין את שמע. פירוש שלא היו מפסיקין בין הפסוק של שמע לפסוק של ואהבת בברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ומפרש בגמרא דמפסיקין היו ביניהם בשהייה מועטת כדי ליתן מיתון לקבלת עול מלכות שמים שלא לחטפה עם קבלת עול מצות, אבל לא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ולא מיחו בידם הואיל ולא אמרו במשה. או שמא הדבר נאה לאמרו הואיל ויעקב אמרו, אלא שמאחר שלא אמרו משה התקינו לאמרו בחשאי. והיינו דאמרינן ביקש יעקב לגלות וכו' באותה שעה פתח ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כאילו הרגיש שלא מחמת פיסול שביניהם היה אלא שלא רצה הש"י שיגלהו. עמד ובירכן אמרי רבנן וכו'. בחשאי. פירוש בלחישה. מפני תרעומת המינים. כלומר הנכשלים באמונת הש"י, ויאמרו עלינו שאף אנו מפקפקין באחד ומתוך [כך] מוסיפין דברים בחשאי. ובנהרדעא דליכא מינים אמרי לה בחשאי וכן המנהג עכשיו בכל המקומות. שהריחה ציקי קדרה. פירוש שמתאוה לה עד שמסתכנת. תאמר יש לה גנאי. שיחזיקוה לזוללה. לא תאמר יש לה צער. תיאבון. התחילו עבדיה מביאין לה בחשאי. ונמצא צערה הולך בלא גנאי שלה.
<h2>דף נז.</h2>
בן ברהאיין. פירוש שם אביו היה ברהאיין, וקאמר שהבן נתן פיאה לעניים בירק. ובא אביו ומצאן וכו' השליכו מעליכם. שהרי טבל הוא בידכם. ואני אתן לכם. במעושר. ואמר להם לא מפני שעיני צרה וכו'. למה ליה למימר וכו'. דהא דקאמר להו דליתיב להו טפי במעושר. אלא כי היכי דלא ליבהתו ולא ליסבור עליה דחויי קא מדחי לן, ולכשנשליך יהא משלח אותנו בידים ריקניות. לפיכך הוצרך להאריך עמהם ואמר להם לא מפני שעיני צרה וכו', ולהודיעם טעמו של דבר. בראשונה היו מניחין עורות קדשים. פירוש עורות של קדשים כגון של עולות ושל חטאות ושל אשמות וקרבנות ציבור וכולם לכהנים. אבל של קדשים קלים לבעלים. ועל אותם של כהנים שידוע בהם שכל שחולק בבשר חולק בעור קאמר השתא דבראשונה היו מניחין אותם בלשכת בית הפרוה ולערב שבכל יום היו מחלקים אותם אנשי בית אב שבאותו היום. שימי השבוע היה חלוק לששה בתי אבות. והיו בעלי זרועות שבכהונה חוטפים אותם בזרוע. התקינו שיהו מניחין אותם עד ערב שבת שבסוף המשמר, ואתו כולהו ומפלגי ואין מניחין לבעלי זרוע ליטול יותר מן הראוי. ועדיין היו גדולי כהונה. רוצה לומר הנכבדים שבהם. נוטלים אותו בזרוע. שמתוך גדולתם לא היו רוצים לחלוק עמהם. עמדו בעלים והקדישום לשמים. לבדק הבית. ורוצה לומר ברשות הכהנים. וי"מ עמדו בעלים, כל הבעלים ביחד. לא היו ימים מועטים. רוצה לומר אפילו מועטים. עד שחיפו את ההיכל מהם. בטבלאות של זהב שהיו שם שהיה אמה על אמה בעובי דינר זהב. וברגל היו מקפלים אותם ומניחין על גבי מעלה בהר הבית כדי שיהו עולי רגלים רואים שמלאכתם נאה.
דלים. רוצה לומר שום דופי ושום עיוות. קורות של שקמה וכו'. פירוש עובי הקורה. רוצה לומר האילן קרי קורה ומכל מקום מחוברים היו נוטלים אותם. היו סומכים בה, על שלא היו עושין פירות. אוי לי מבית בייתוס. פירוש כהן גדול היה והיו בני ביתו רעים וחובטים את האחרים במקלות. והיינו אוי לי מאלתן, רוצה לומר מלשון ולא באלה ולא ברומח, וכן אלוותא. אוי לי מבית חנן או לי מלחישתן. אף זה כהן גדול היה, ובני ביתו היו יועצים רעה. והיינו לחישה דקאמר. אוי לי מבית קתרוס אוי לי מקולמוסן. פירוש שהיו כותבים אגרת לרעת חביריהם בלשון הרע והוצאת דבה עליהם. אוי לי מישמעאל בן פיאבי אוי לי מאגרופן. רוצה לומר שאע"פ שהיה חסיד נתרעם מבניו שהיו בעלי אגרופין וכדקאמר שהם כהנים ובניהם גזברים של הקדש. וחתניהם אמרכלים. רוצה לומר שכל עניני המקדש נחתכין על פיהם והם חובטים את העם במקלות. ארבע צווחות צווחה עזרה. רמז להמיית העם על זה. צאו מכאן בני עלי שטימאו את ההיכל. כדכתיב אשר ישכבון את הנשים. דהוה כריך ידיה בשיראי. וחציצה פוסלת בעבודה. ויכנס ישמעאל בן פיאבי. שאע"פ שבני ביתו בעלי זרוע הוא היה חסיד גמור. וימלא כריסו. כלומר שהיה מרבה באוכלוסין של כהנים לכבוד המקדש. שלש מאות עגלים. כלומר מרוב הכהנים שהיה מגדל בביתו. לא נמצא נותר במקדש. כלומר מרוב אוכלוסין שלו. מלכא ומלכתא. ממלכי בית חשמונאי היו. גדיי יאי. כלומר ראוי לאכול יותר מן הבשר.
<h2>דף נז:</h2>
אחוי בידיה. פירוש דרך הדיוטות. יסק לתמידא. והרי כבש כתיב ביה. שקלי למטרפסיה. שבידו חטא דהוה כריך שיראי. ומעונש ידיו לקה על דאחוי בידיה דרך הדיוטות. כבשים קודמים לעזים. פירוש במקרא. כל שהקרבן בא מן הכבשים ומן העזים כגון שלמים, מקדים הכתוב הכבש לעז. כדכתיב בפרשת שלמים במקרא, ואם כבש יביא קרבנו, והדר אם עז קרבנו. יכול מפני שמובחרים במינם. ושיהא ראוי להקדים כבש, אלא שאם לא מצאה ידו יביא עז. תלמוד לומר. בהני קראי דכתיבנא. אם כבש אם עז. כלומר בפרשה ראשונה אם כשב ובשניה אם עז. ומדלא קאמר יביא כבש ואם אין כבש יביא עז, אלמא דתרוייהו שוו אלא דאקדמיה למקראי. אפילו (בר) בי רב נמי לא קרא דכתיב אם כבש וכו'. פירוש דכתיב בחטאת יחיד בויקרא אם כבש, ובפרשה שלמעלה הימנה כתיב את קרבנו שעירת עזים, והדר אם כבש וגו' נקבה תמימה יביאנה, ומדאקדמה לשעירה הכא ובשאר מקומות מקדים לכשבה ש"מ שוות הן.
<h2>דף קי.</h2>
אמר לי יוסף שידא. לספרים דגרסי בתרוייהו אמר רב יוסף אמר לי יוסף שידא לא קשיא דרב יוסף אדרב יוסף, דברישא אמר מלכא לא הוי מזיק, אלמא ליכא למיחש לזוגות, והדר אמר בתרי קטלינן. ויישב הרב מנחם בן שלמה המאירי ז"ל, דמעיקרא בעי לאוכחי בזוגות מדאמר ליה יוסף שידא אשמדאי ממונה. ומסברא דנפשיה רצה לדקדק דמלכא לא איקרי מזיק. וכי דחו אדרבה מלכא רשותי וכו' קיבלה מינייהו והודה להם.
<h2>דף קי:</h2>
שני בצים ודבר אחר. יש שמקפידים עליו. דליכא כשפים. כלומר נשים כשפניות בוטחות בכשפיהם על הזוגות. דהוה רגיל דהוה שתי חמרא גביה. כלומר אותו המגרש היה קונה יין תמיד מאותו חנוני שנישאת לו גרושתו. ואותה גרושה היתה שונאה אותו על שגירשה הימנו ועושה לו כשפים להיותם חלים עליו בשתיית היין. ולא אהני לה משום דהוה מזדהיר בזווי ויומא חד אישתי טובא עד שיתסר ולא ארגיש בזווי ומשם ואילך לא הוה ציל דעתיה. שחלו עליו הכשפים מצד הזוגות ונתבלבלה דעתו. ותו לא אזדהיר בזווי ואפיקתיה בזווי. כלומר הוציאתו מן העולם. וכי אזיל חזייה ההוא טעייא. והכיר בענינו. ואמר גברא קטילא דאזיל בארחא אי חביק לדיקלא צוי ופקע דיקלא. כלומר אמר דרך גוזמא, שכל כך חלה עליו פעולת השד עד שאילו יחבק את הדקל תיבש הדקל ותיפקע.
<h2>דף קיא:</h2>
גידרא דדיקלא. פירוש גדר שסביב הדקל. אי מיקטל. שנקצץ האילן. מיקטיל. ההוא גברא על ידי אחר. אי מיעקר מית. על ידי מיתה. רוח פלגא. הוא ביטול התנועה מחצי גופו. דמזגי רישיה. פירוש סומך ראשו. מלשון זגינן אברכי דהדדי. רוח צרדא. כאב חצי הראש. לכדא דכמכא דהדר ביה בחישא. פירוש כד של כותח שהכף בוחשת ומתגלגלת בתוכה בלא השמעת קול. ודמי לנפיי' דהדר ביה קרנא דעיזא בנפרי. שמתגלגל בו קרן של עז שנשמע קו[לו]. אהדריה לרב פפא משמאליה. מפני שימין יותר מסוכן, כדכתיב ורבבה מימינך. קיימא לך שעתך. שטבעך חזק ואינך מתיירא. ומשתכחי בטולא דחצובא דלא הוי גרמידא. פירוש בצל של עשב הנקרא חצובא שתיחם בו יהושע את הארץ ושאינו גדל עדיין אמה. תלא בביתא. מי שתולה פתו באויר בתוך סל או בתוך איזה כלי. תלא מזוני. כלומר הרחיק מזונו, ואפת קאי. נביל שמיה. לשון נבילה. מיא דביצעא. פירוש של אגם. לברוקתי לובן העין מלשון יין בורק, סוסיא ברקא. צעא אחצבא. פירוש קערה על פי הכד. תחלי. פירוש שחליים. מפחיד תלתין יומין. מתפחד ללא סיבה.
<h2>דף קיב.</h2>
שברירי ברירי. ומתמעט פחד דמיונו במיעוט המלה. אבל עושה דבר מועט. פירוש בכל שבת ושבת. אם ביקשת ליחנק היתלה באילן גדול. כלומר שלא תאמרה אא"כ קבלת מפי גדול, וכן שתאמרה בשמו. ובגרושה. שהרי רואה את בעלה הראשון ושמא לבה נוקפה. ארבע דעות במטה. היא זוכרת בעלה הראשון אחר שרואתהו תמיד, וכן הוא אשתו הראשונה.
<h2>דף קיב:</h2>
מצוה וגוף גדול. כלומר אם תרצה לעשות מצוה שתיעשה עליה אדם חשוב ועשיר, הוי אוכל פירות ולו שכר. כלומר עשה מצוה שיגיע לך ממנה תועלת ושיגיע גם כן שכר למקבל. רוצה לומר שתלוה מעות על הקרקע, ותעשה מצוה בהלואתו שמשתכר בהם ותרויח בעצמך באכילת הפירות בנכייתא מועטת. מצוה וגוף טהור. הוי נושא אשה ולך בנים. כלומר שתעשה מצוה בנישואי אשה והולדת בנים, ויעמוד גופך בטהרה. ואל תבריח את עצמך וכו' ושקלי כולי ממונך וכו'. פירוש ונמצאת מפסיד מרובה בשביל דבר מועט. ואל תעמוד בפני השור וכו'. מפני שהיזקו מצוי. נזהא דתוורא. פירוש זעקה להבהילו שלא יזיק. חמימי חמימי ומפיל עליה. פירוש ששופך על עצמו יותר מדאי בהתמדה שלא כדרך רחיצה וחפיפה. אל תעש מום בעצמך. כלומר שלא תגרום היזק לעצמך. שאין לך דמים. פירוש שאתה מצער עצמך כשלא תוכל ליקח.
<h2>דף קיג.</h2>
הנהו גזייתא. כלומר ההולכים חוץ ליישוב לגזוז צאנם וסוסיהם נשמטים חוץ ליישוב ובאין עמהן אגבן. לא תינקוט תרתי. פירוש תרתי נשי, זו בחייה על זו, שזו מתקנאה בחברתה וגורמת לו רעה. ואי נקטת תרתי נקוט תלת. שאי אפשר להן להסכים עליך בהסכמה אחת. הפוך בנבילתא ולא תהפוך במילי. כלומר שלא תהא מרבה בדברים. ויש מפרשים שלא תחזור ממה שהתרית. והראשון נראה מלשון הפוך [בה] והפוך בה. גירסת רבנו שלמה ז"ל מאה קרי בזוזא תותי כנפך דרי. כלומר אפילו היו המזונות בזול אעפ"כ יהיו מצויים אצלך, ולא תסמוך על [מה] שהם מצויים. וגרסת הספרים, מאה קרי בזוזא, זוזא תותי כנפך דרי, כלומר שלא ילך לעולם בלא מעות, ואם היה מביא זוז תחת כנפיו אפילו מצא להוציאו בריוח גדול לא יוציאנו וישאר בלא מעות, אלא יהא דינרו עמו, ויביא ממקום אחר ויקח. לא תשוור נגירי. שלא ירקד אמת המים מעבר לעבר. כלומר שלא ימסור עצמו לסכנות. ולא תשתי סמא. שלא ירגיל עצמו בתענוגים. ולא תעקור ככא. כלומר מוטב שתניחנו. שאי אפשר בלא עזר מועט. ולא תקני בארמאה ולא בחיויא. כלומר שלא תתקוטט עמהן. גוי קטן. פירוש אפילו קטן. וכן בתלמיד וכן בנחש. לבר מחמרא דלא תחרט. כלומר שהריוח מצוי בו בכל יום למלאכה. עד כמה עד תלת סאוי. הא טפי לא קיימי שפיר. ונ"ב גיליון, נראה לי להגיה, הא טפי קיימי שפיר. כל אגב גבייה בעיא. כלומר אפילו שלא ימכור באשראי אפילו בשטר. שאע"פ שעושה לו שטר באגב. כל אגב גבייה בעיא. כלומר גוף חזק לתבוע ממנו בחריצות ובתוקף. כל אשראי. רוצה לומר שמוכר בהקפה על פה ספק אתי וכו'. מאי סודנא. כלומר למה נקרא השכר כן. סוד נאה. שעושין ממנו כמה חסדים. אל תרבה בגנות. כלומר לעשות מעשיך במקום רואין. דמשייר מקידושא לאבדלתא. כלומר שמשתדל מערב שבת לטרוח בו לצורך הבדלה. מכריז עליהם. בעצמו. משל על היותה מעלה מפורסמת המשובחת בפי כל.
<h2>דף קיג:</h2>
וכי ימיין. כלומר כשהם נשבעים. אי מהימן ליה. מותר, אחר שמעשיו מועילים. חייהם אינם חיים. שאינם יכולים לעמוד על ענין אחד. שלשה אוהבים זה את זה. הגרים. מפני שכל העולם שונא אותם, והטבע מחייב שיהו הם אוהבים זה את זה. וצירף עמהם העורבים דרך גררא לשנאת העולם. שונאים זה את זה. לקנאתם זה בזה. אין הדעת סובלתן. שהיא סכלות גמורה יוצאת מגדר הטבע. מתגאה על הציבור בחנם. פירוש שלא לצורך ההנהגה. וזהו פרנס המטיל אימה יתירה על הציבור שלא לש"ש. זימנין דכתובתה מרובה. ומחזירה בשביל הכתובה. ויש לו בנים. ומחזירה לאהבת הבנים. ציוה כנען וכו'. הכוונה שהם נשקעים באלו המדות, כאילו ניצטוו בהם מאבותם הראשונים. ומי שאין לו תפילין בראשו. פירוש ונמנע מזה דרך פריקת עול. מונע מנעלים מרגליו. שהוא מוכן לפורענות ולקבל היזק. שאין שואלים בכלדיים. פירש רש"י בעלי אוב. ובסוף שבת נראה שפירש מגלי התעלומות על צד משפטי הכוכבים.
<h2>דף קיד.</h2>
ולבך רודף עליך. לבקש לימודך. דאכיל קקולי. פירש רש"י ז"ל ירקות. ויש מפרשים דגים קטנים כעין תולעים המצויים בזול. אקיקלי דמתא. פירוש ברחובות העיר, ואין מוצא מי שיתבע לו כלום.
<h2>דף קיז.</h2>
כס יה ומרחב יה בלבד. רוצה לומר שהן מלות חלוקות, ואין בהן שום קדושה אלא לשם בלבד. והיינו דקאמר ידיד חול ויה קודש. ואיני יודע מה הוצרכו לכך, שאפילו היה תיבה אחת, הרי כל הנטפל לשם לפניו נמחק. ונראה לי שלא נאמרה לענין הדין, אלא לומר שאף נטפל לשם אינו קרוי. הללו בחד גיסא. כלומר בסוף שטה ראשונה. שכולל שם ושבח. ומדקא' בבת אחת אלמא תיבה [אחת היא]. והאי דקאמר הללוהו בתלוליות הרבה, רוצה לומר בתילי תילים של שבח. משמע דשתי תיבות הן. שיר שבתורה. רוצה לומר שירת הים. על כל פרק ופרק ועל כל צרה שלא תבא. פירוש לשון כינוי הוא, ופירוש על כל צרה שתבא. וחדא מילתא [היא] כלומר על כל פרק שיזדמן בו ביאת צרה על הציבור ויושעו ממנה. ונראין דבריו. כלומר דעל הים נאמר. דאפשר ישראל שחטו פסחיהם ולא אמרו שירה. ד"א היאך אפשר שבזמנו של דוד נתקן, אפשר פסלו של מיכה עומד בבכי. כלומר לשון כינוי, כלומר שעומד בשמחה. והם מתקנים הלל שכתוב כמוהם יהיו עושיהם. אלא ודאי בשעת קריעת ים סוף נאמר. אלא מתוך דברי שמחה רוצה לומר שהלב שמח בהצלחת השגתו. וכן לדבר הלכה. כלומר שאין הלומד מצליח אלא מתוך דברי שמחה. כל תלמיד וכו'. ודאי תלמיד לפני רבו אינו עומד בשמחה אלא באימה.
<h2>דף קיח.</h2>
חמישי גומר עליו וכו'. פירוש אם בא לשתות כוס חמישי. שיושב ברומו של עולם ומחלק מזון. כלומר שעם היותו יושב ברומו של עולם משגיח בתחתונים ומכין צרכי העמדתם. וזהו שאמר הודו לאל השמים וכו' נותן לחם לכל בשר. וזן אותם בחסדו. כלומר אע"פ שלא היו כדאי. גובה חובתו של אדם בטובתו. רוצה לומר בממונו ולא בגופו. קשין מזונותיו. רוצה לומר וצריכין לעמל גדול. המלאך הגואל. ומלאך הוא שם משותף, ואילו במזונות כתיב האלהים. אשרינו אם עמדנו בראשונה. כלומר שלא נהא צריכים לעמל תיקון מזונות אלא שתהא דיינו בעשבים. קשין נקביו. כלומר כשהוא עצור. ולא ימות לשחת אימתי כשלא יחסר מזונו. הא יחסר לחמו חשוב בעיניו כאילו מת. כל המבזה את המועדות. ודאי כופר בסיבתם. ונמצא שכופר במופתים ובנמשך אחריהם. וזהו עיקר [האמונה].
ראוי ליחיד להציל ליחיד. פירוש, רומז אל השגחה פרטית. אחמם מבחוץ. פירוש להמית את המשליכים אותם.
<h2>דף קיח:</h2>
א"ל הקב"ה לשר של ים הפליטם ליבשה. כלומר סבב (להיותכן) [להיות כן]. ושאר הדברים המשך דברים. אחד ומחצה. תשע מאות, שבימי סיסרא במקום שש מאות רכב שבכאן. נחל קישון גרפם. והשליכם לים. כחולדה הדרה. כלומר נשתקעתי בעונותי בגלות כחולדה זו שדרה בעיקרי בתים, שאין אדם יכול להזיזה משם. אנו שאחיהם. רוצה לומר שהם בני עשו. גער בחיה וקנה עדה. כלומר שתהא קונה אותה מביניהם להיותה לך. שכל מעשיה נכתבין בקולמוס אחד. כלומר שהסכמת כולם כאחד להציר להם.
<h2>דף קיט.</h2>
זה המכיר מקום חבירו בישיבה. רוצה לומר שמכיר ערכו ומשתדל להתדבק בו, ולא שיקנא בו. שידו של הקב"ה פשוטה תחת כנפי החיות. כלומר שהשגחתו מתחת השמים. שלש מאות פרדות. נסחא אחרינא, תלת מאה גמלי, מלשון גמלא דאסקוניתא, והוא בית יד של עץ שהמפתחות נקשרות בה. דגילדא. פירוש של עור.
